קמטים

כל בוקר

מביטים במראה

מחפשים את הקמטים

שנולדו בנו בלילה

והלילה הזה

מלא בחלומות שווא

מדי פעם נדודי שינה מלווים אותנו

אל בוקר קר ואפלולי

את אומרת לי בקול מנחם

אנחנו צעירים בשביל כל זה

אז למה אנחנו מרגישים אחרת

כמו היינו פה פעם, ולא עזבנו מאז

כן, כל בוקר מול המראה

מביטים בעייפות

על ידיים שמתקשות למצוא מקום

לאחוז במשהו בשלווה

הלילות לא מתארכים

ואנחנו הולכים לישון מוקדם

עוד לפני שיורדות הכתוביות

אין לנו מושג אם הגיבור נשאר או הולך

את אומרת, תביט

יש לך שיערות לבנות

ואני חושב על כל המהפכות

שלא עשיתי מעולם

ואני לא אומר לך מילה

רק מקשיב לדפיקות של לב

שטרם החליד, עדיין לא פסק לעבוד ’ 

גם כשאנחנו מביטים במראה ומגלים אותנו חדשים או ישנים 


כמה שנרגיש צעירים, ככה נהיה זקנים במראה

קולנוע

עוד מעט נצא מהבית,

את תלבשי סוודר לבן ואני אלבש חולצה של העבודה

ככה אנחנו אוהבים להיראות

אולי ככה אנחנו נראים באמת

נקנה כרטיס, ונכנס לאולם הקולנוע

נשב בשורה האמצעית

כמו הדמויות שאנחנו אוהבים

גם הם הולכים לקולנוע כשהם בודדים

את אמרת שאהבה שלנו נע בין אסונות לימים טובים

אני מפחד לשאול

אבל אני יודע איך אני רוצה שתראי אותי

כן, את יודעת איך לראות אותי

הסרט יתחיל ואנחנו נחזיק ידיים בחשכה

בלי פופקורן, בלי הפרעות

תאמרי לי מה נעשה כשייסגרו את כל אולמות הקולנוע

לאן נלך , לאן יילכו הדמויות שאנחנו אוהבים

לפעמים אני חושב שאנחנו כמוהם

דמויות בלתי נראות, לא מוסברות

מביטים על המסך, רואים שדות פרושים

מדמיינים איך כמו ילדים אנחנו רצים יחפים בין השיבולים

כשיעלו כותרות הסיום

את תגידי לי שאהבת את השחקנית ואת מזדהה איתה

אני אחייך ולא אשאל אותך לאן נלך

האהבה שלנו נעה בין אסונות לימים טובים

היום הזה יהיה קצת יותר מזה

ולעיתים זה הרבה בשביל מה שאנחנו יכולים להכיל

אז אנחנו מחפשים אולם קולנוע להתחבא בו

מה נעשה כשייסגרו את כל האולמות?

כבר אין אולמות קולנוע, אז לאן נברח?

מספר

אוסף את הדברים ונעלם

כמו צוללן שמגיע אל הקרקעית וממשיך משם

אין פקודות יום, אין מכתב

לא מנסה לתפוס מקום

ראיתי ציפורים עפות מעל המים

וראיתי עננים נופלים מהשמיים

כמו עלים דקים שאין להם כוח להילחם

אל תבקשי ממני לחזור אל מקומות אותם עזבתי בחושך

בין מכונות החייאה לצינורות דקים

מביט על פני האנשים

מבקש לראות אותם

ואז שולח מבט אל החלון, קצה של בניין במרכז

האיש עם הכובע ישב ליד הקבלה

איש לא הבין מה הוא אמר

לא ניסיתי להבין למה

אל תבקשי ממני הסברים על מראות שגויים

את אומרת עם כוונה ברורה

כל זמן שיהיו לך מילים לכתוב ויהיה לך איך

אתה תמיד תמצא את עצמך

ואני חושב שאני בסך הכל מספר

בכל מקום בו אני נמצא

אני בסך הכל מספר

אוסף את הדברים ונעלם

כמו צוללן בקרקעית הים 

בסוף אנחנו בסך הכל מספרים 

אני לא יכול להיות הגבר שלך

אני לא יכול להיות הגבר שלך

את לא צריכה אותי בשביל להיות אישה

יש בך מספיק מכל דבר שאת רוצה

ואם יש סימנים זה בטח לא זר

אל תחפשי אותי כאן, אל תחפשי אותי עכשיו

אני לא יכול להיות הגבר שלך

גם אם אנחנו קרובים מרחק נגיעה

יש בך מספיק מכל דבר שאת צריכה

אם יש בינינו סימנים

הם ייעלמו עם בזמן

יוצאים החוצה בתחושה של ניצחון

חוזרים הביתה עם ידיים על הראש

אני לא הגבר שאת מבקשת

אל תדחפי את זה לקצה,

בסוף ניפול ולא נצא מזה

במכונית גדולה חוצה את העיר

חלמתי שזה קרוב , עכשיו זה מפחיד

עומדת בצד מביטה עלי

אני לא צריך להזדהות את מכירה אותי כבר

אני לא יכול להיות הגבר שלך

להביט כל יום על מדדים

לראות מספרים עולים ויורדים

להבין כמה אנחנו רחוקים

דפיקות לב לא ברורות

אני לא רוצה להיות האיש הזה מהתמונות

מביטה עלי במרחק נגיעה

ככל שאנחנו מתקרבים כך זה משתנה לאט

אל תספרי את הזמן יקירתי

השמיים מתפרקים ואנחנו מסתגרים

אני לא יכול להיות הגבר שלך, את לא צריכה אותי בשביל זה  


ואם למישהו יש בראש את רון דרייפר זה על אחריותו

קציר

הקציר נגמר, הרוצחים חזרו אל הסרטים

קורבנות נעלמו מהנוף

נשארו לנו כמה רגעים

אז עמדנו מול הספרים

מלאים באבק

מקומטים

תספרי לי אהובתי

ככה ניראה גם אחרי שנחדל

חלומות קטנים

מילים ארוכות

הקציר נגמר

זו שעת הטבח הגדול

כל ההבטחות עכשיו נגדנו

המסרים קצרים מדי

תגידי לי אהובתי איפה הפרטים הקטנים

מה רוצים מאיתנו הרוצחים שחוזרים אל הסרטים

נשארו כותרות וכמה אנשים

פנים יפות

אנחנו לא מכירים

כל ההבטחות עכשיו נגדנו

הקציר נגמר

שמענו ירייה בודדה בראש

אולי זה דמיוני

יותר מדי סרטים, פחות מדי חיים

אני חוזר אלייך באמצע הלילה

נכנס למיטה

תספרי לי אהובתי

אם אנחנו קרובים כמו אז, אולי זה עכשיו

 יותר מדי סרטים משפיעים עלי, יותר מדי גיבורים ודמויות זרות 

ספרי לי על בדידות

מהחלון בקומה הגבוהה, איפה ששכבתי

יכולת לראות את האורות של העיר

כשהחשכה ירדה

ואיך הבניינים מחליפים את השמיים

ספרי לי, ספרי לי על בדידות

מי מכיר אותה טוב ממך

את הרי עמדת מול הים וראית שברי אוניות

צפים במים עמוקים

החזקת את הבדידות בשתי הידיים

ועטפת אותה בגופך העדין

פחדת לאבד אותה, לא רצית שיטפטף ממנה דם

תספרי לי על הבדידות , מי מכיר אותה כמוך

הייתי שם פעם בתוך השדה הענק

התהלכתי בו חופשי

עכשיו העיניים כואבות

אני מכיר את השבילים, עד שאני מגיע לשער והולך לאיבוד

ספרי לי על בדידות

ספרי לי עוד

מי מכיר אותה טוב כמוך

מי נאמן לה כמוך

אני יודע, כשהעיר מתרוקנת

את יוצאת לסיבוב בין חלונות ראווה

בימים שאין מקום אחר להיות בו

את הולכת לאיבוד

ניסיתי ללמוד ממך הכל

עד הפרט האחרון

הקסם שלך הוא שונה

אני לא מצליח להגיע למקום שאת נמצאת בו

ספרי לי על בדידות

את מכירה אותה טוב ממני

טוב מכל אחד אחר

ספרי לי עליה

ספרי לי , איך היא משלימה את החסר

תספרי לי על הבדידות

אם תבקשי , אקח אותה ממך

לא, אני לא אשאיר אותך לבדך

שאריות אוניות טרופות

יצופו במים עמוקים

ושנינו נוכל לשחק את אותו משחק

נקום, נברח, נחזור, ספרי לי עוד 

ואת כמוני, מכירה בדידות מכל זווית אפשרית, אז ספרי לי עליה

מצלם

עומד ליד החלום ומצלם

ברקע חדשות, קולות של מקום אחר

אני רושם

כמה זמן חולף

מביט על התנועה חולפת

לא יודע לאן

ומצלם בראש תמונות

לזכור כל פרט וזמן שחולף לאט

הזמן הזה תמיד חולף לאט

לוקח איתו חודשים וימים

מסתכל מהחלון

הפנס מאיר את הרחוב, בחשכה זה אומר הרבה

את מביטה עלי ולא אומרת מילה

הייתי רוצה שתספרי לי, איך זה נראה בעיניים שלך

זה החדר שעושה אותי קטן

זה הנוף שהופך אותי מנוכר

עומד ליד החלון ומצלם

אחר כך מבקש שתתאהבי בי לאט

עד שאסיים את השיר

אז אדע מה אני רוצה לומר

תאמרי לי מה את רואה

איך זה נראה בעיניים שלך

תמונות של מישהו אחר

תנועה שאי אפשר לעצור ,גם בדמיוני

לא, אני לא עומד שם עם רובה מוכן לירייה

אל תגידי לי שלא צריך כל יום לחכות על המסילה

אצלי הרובה לא מכוון ואין לי משאלות אסורות

רק עומד ליד החלון ומצלם

איך זה נראה בעיניים שלך

תספרי לי שאלמד

אחר כך תתאהבי בי לאט עד שייגמר השיר

אז אדע מה אני רוצה לומר לך

עומד ליד החלום ומצלם

ברקע חדשות, קולות של מקום אחר

אני רושם

כמה זמן חולף

מצלם, מצלם, רושם, רושם, הכל בשביל הזיכרון