מתוך הרחובות נקום

מתוך הרחובות נקום
בין המחסומים
אל שמיים פתוחים
בחדרים אפלים לא מכבים את האורות


מתוך הרחובות נקום
לעולם לא נחזור לשם יותר
אין יותר מיטות קשות
אלוהים לא מרדים אותנו בלילות


ונפסע בין השבילים
לחפש לעצמנו פתחים חדשים
דלת מעץ עליה נוכל לנקוש
ודלת ברזל לא תיסגר עלינו יותר סתם


מתוך הרחובות נקום
לא ספוגים ריח תבוסה
אין יותר חרדות קיומיות
רק מחברות יכתבו את הסיפורים


ואם היתה כאן פעם כוונה
בוודאי נמצא אותה אמיתית
בשולי הדרך, מישהו כבר השאיר לנו רמזים
בשדות הרחוקים נמצא את עצמנו חיים


מתוך הרחובות נקום
הכישלון מכתיב ימים
ואותנו זה לא מפחיד
מאחורינו לא מסתתרים מסדרונות ארוכים


בין הסמטאות הצרות לבתים סגורים
איש לא ייקח אותנו בחזרה
אבל אנחנו מתוך הרחובות נקום
ונתפרש עד שלא יהיה דבר מלבדנו


זה היופי , זה הקסם
מתוך הרחובות נקום ומהגבעות נצפה
אל חדרים שלא ייסגרו יותר
מאחורינו לא מסתתרים מסדרונות ארוכים יותר


יותר לא נובס, יותר לא להיכנס לחדרים שאנחנו לא רוצים להיות בתוכם, מתוך הרחובות נקום 

עם הזמן למדנו

עם הזמן שחלף

למדנו לאהוב

והיום אנחנו מוכנים לקבל טעויות

כמו במקרה, אבל בכוונה

עננים אפורים התפזרו מעלינו

ואת אמרת, תביט

מטוסים חולפים מעלינו נמוך

הנה עוד סימן שאנחנו מתקרבים

עם הזמן אחד את עצמנו

והפכנו לשניים או אחד

כן, עם הזמן

למדנו לאהוב עד שהכל התקבל בחיוך

אנחנו לא צריכים להביט בעיניים

בשביל לדעת שהפנים קיימות

לדעת שאנחנו מזדקנים

רכבות נוסעות לאט, אל תמהרי

עם הזמן למדנו לקרוא את הסימנים

ואהבתנו מצאה גם תחליף

עם הזמן למדנו לאהוב

בלי לחפש מישהו שיחליף אותנו

כן, רכבות נוסנות לאט, אל תמהרי

אנחנו יכולים לעצור בצד

להביט על השדות וללמוד את הצעדים על השביל

עם הזמן החולף אנחנו לומדים כל דבר מחדש  

זה משהו שלומדים ועם הזמן אנחנו מצליחים בזה 

רעל

מול השמש הקפואה, עומדים עכשיו ילדים עירומים
מול הבדיחה שאיש לא צחק ממנה
רק שניים רוקדים לאט , כמעט בלי תנועה
את הצער שלנו איש לא ייקח


אנחנו עוטפים אחד את השני במעיל בלתי נראה
אין בו כיסי אוויר, אין בו כסא מפלט
רק תנועה איטית של רכבות מזיכרון ישן
הרעל מטפטף בזהירות


אין זמן הווה, אין עכשיו , אין כאן
הכחול של השמיים שקע
אפשר להרגיש את השקיעה של הרגע
זרימה בלתי מכוונת, לא נדע להתגונן מפניה


ואנחנו מתכנסים אל תוך שברים
גם אנחנו פירורים קטנים
תתאהבי או תתפרקי
הרעל מטפטף בזהירות


גם אותנו יכולים למכור בפרסומת ריקה ממילים
גם אנחנו טעינו פעם לחשוב
שהחיים נטולים פנים
עד שהסרנו את המסכות


ילדים מול שמש קפואה
תתאהבי או תתפרקי


ואני תאמין מאמין זו אהבה או התפרקות 

משוררי שנות האלפיים

עכשיו יש מי שכותב את המילים

על בטון מלוכלך , בין פסלי המתכת

כך נראה הזמן שלנו

כך מסתיימת האגדה

משוררי שנות האלפיים

כותבים את הקפיטליזם החדש

אנחנו יכולים לקרוא את המילים

ולהאמין שמדובר בטעות של הזמן

עצמנו עיניים

כיסינו את הפה

והיה מי שהלך אל הספסל הקרוב

הניח את הראש וחלם שהשמש תשקע , אבל בעדינות

משוררי שנות האלפיים

כותבים את הקפיטליזם מחדש

סופרים את המילים

בין חיוכים מאולצים לדרשה בלתי נגמרת

ואנחנו מתגלגלים ברחוב

זיקוקים מפריעים לשלווה של השמיים

מתגלגלים מקצה אחד לשני

בתקווה למצוא דלת שתפתח , שטר שאין לו מחיר

כל אומנות היא כישלון

כתוב על קיר בטון ישן

כשהאגדה שלנו עדיין מחכה לגיבורים שלה

כל אומנות היא ניסיון לא מוצלח מצידנו

משוררי שנות האלפיים

מניחים את העטים ויוצאים לקרב

על קפיטליזם של אחרים

אצלו כל אחד יכול להיות עני, גם אם יש לו מילים שיעזרו לו להרגיש  

משוררי שנות האלפיים , הם עדיין כאן? 

איפה אנחנו מתחילים

הסימנים על הרצפה

שאריות של צבע על הקיר

ידיים לא מספקות הסבר

אם נתלוש את החיוך מהפנים

מה יישאר מהן באמת

לא כולנו יודעים איפה אנחנו מתחילים

לא כולנו יודעים איפה אנחנו נגמרים

השלטים לא תמיד מספרים אמת

ועל השולחן נשארו רק בקבוקים ריקים

יצאנו אל השדה לראות את השמיים

איך הם מתכופפים ואז מכים בנו

אם נשאיר מעצמנו חלק

מה יהיה בסיבוב הבא?

כן, לא כולנו יודעים איפה אנחנו מתחילים

הפיתוי הוא מתוק אבל מה שרצינו להרגיש

תמיד גדול מאיתנו

אז מה שנשאר מאיתנו בסוף הערב

מפסידנים יפים חסרי בושה

כותרות ענק שנשטפו בזרם התודעה

לכולנו יש צרות את אומרת

אל תמחק אותנו בלי להשאיר סימן

אם נתלוש מעצמנו את החיוך

לא יישאר משהו לימים הבאים

הרי לא כולנו יודעים איפה אנחנו מתחילים

עכשיו מקלידים בקולי קולות

את המילים האחרונות

השם, הדם שלנו, שייך לעבר

נמחק אותו בלחיצת כפתור

ואז נלמד איפה אנחנו נגמרים

איפה אנחנו מתחילים ואיפה נגמרים, זו השאלה 

הגבר שלך

ראיתי אותו מחזיק בידית של המזוודה

ואז נשען על כסא המושב בכבדות

דרך משקפי השמש הוא השקיף אל הנוף הנע

הסתכלתי עליו וחשבתי על הגבר שלך

איך באמצע הלילה כולנו דומים

שתית כוס קפה ותקעת מבט בדמויות שנעו מסביב

לא הבנתי אם את מנסה לרמוז או לספר בשתיקות

סיפורים שאחרים כותבים במגוון מילים

הגבר שלך לא החליף מילה עם הנוסעים

הפלאפון שלו רטט, אבל את נשארת כמו שאת

שיחקתי עם הכפתורים, חיפשתי במה להעסיק את עצמי

לא אמרת מילה כשהמלצרית שאלה אם תרצי עוד משהו

בינתיים , הילדים ברחבה רכבו על אופניים

כמה מהם עשו עסקאות חליפין על דברים קטנים

ואני חשבתי, כולנו ילדים ומבוגרים בו זמנית רק התפקידים משתנים

הגבר שלך קם מהמושב ועמד מול הדלת

אף אחד לא עצר ושאל אותו לאן

לא היה לו כובע ומעיל כמו בסרטים שאת אוהבת

שום דבר לתת או להצהיר עליו

הבטתי בו מלא געגוע לדברים חסרים

לא אמרת לי מה יש לו במזוודה

רק לגמת מהקפה ונתת לי לחשוב

רציתי לספר לך על האישה שלי

לא חשבתי שזה יעשה לך טוב
שתקתי ונתתי לך לחשוב


הגבר שלך ירד בזהירות , פנה ימינה בשביל המוביל מהתחנה
נהגי מוניות חיכו בכניסה לכל מי שיצא
ראיתי אותו נכנס אל אחת מהן ונוסע
קמת מהכיסא ויצאת מבית הקפה בלי לשלם
בדיוק באותו רגע האישה שלי התקשרה לשאול מתי אני מגיע 


סיפור קצר על גבר שאיננו ואישה שישנה 

בסוף

בסוף

אלו היו הזיכרונות

שהפילו אותי

כמו מתאגרף חסר משקל

אל זירה מלאה בדם

בסוף

הזיכרונות קרעו ממני את הסוף

לא נתנו לי להמציא התחלה חדשה

ואני נותרת שרוע על הרצפה

בלי כלום

באמצע הלילה, אני שוב מגלה

שהזמן לא עוצר אף פעם

לא את המחשבות, לא את העבר

זיכרונות שבים אלי

עם רובים וסכינים

בשבילם, אני הרי 

הטורף, הנטרף והפיתיון

בן אדם, רק עם זיכרונות

בסוף,

הם ישאירו אותי, כדי לקיים את עצמם

כן, בסוף הזיכרונות תמיד מפילים אותי