כמה מילים על עצמי

שלום רב, שמי לירון תמם, בן 38, נשוי, גר בכפר סבא עם אשתי ועם הכלבה שלנו. יש לי תואר ראשון במדעי המדינה, תואר שני בגישור ותואר שני נוסף במינהל ומדיניות ציבורית. אני עובד בתור כותב תוכן לאתרי אינטרנט, ובזמני החופשי אני רץ למרחקים ארוכים.

בגיל עשר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בתחילה למגירה, ובסביבות שנת 2000, התחלתי לפרסם אותם באתרי שירה ופרוזה ברחבי הרשת, אותם לשמחתי קורא קהל גולשים נאמן.

עם השנים נוצר אצלי מאגר שירים ובמאי 2013 החלטתי להקים אתר משלי. לירון תמם-שירים חדשים, האתר מתעדכן מדי שבוע בשירים חדשים וישנים. לצד האתר פועל גם עמוד פייסבוק, העמוד של לירון תמם, בו חברים כבר למעלה, נכון למאי 2017, למעלה מ-840 חברים.

בבלוג אני מפרסם שירים שלא מופיעים בשום מקום, כולל לא באתר והוא מאפשר לי לשמור על קשר ישיר עם הגולשים. אני מזמין אתכם לקרוא את השירים, להגיב ואם אתם מעוניינים לשאול שאלות או להעיר הערות, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר במייל: tamam231@gmail.com.

מצפה לשמוע מכם,
לירון

יום שבת, 15 בפברואר 2014

מתעורר מוקדם

מתעורר מוקדם , בחוץ ילדים עולים אל ההסעה
בתוך החשכה מגשש
זוכר איך משהו התחיל
בדיוק כשמשהו אחר איחר

את ישנה, משוטטת בין החלומות
יחלפו עוד שעות עד שנתגבר
על החלקים הריקים
על הטיפות החלשות

מתיישב לכתוב כמה מילים
בינינו זה תמיד נכון ,
עד שאני מוצא את הקצב
בינתיים זורק את עצמי לאחור

ובסוף גם אני מתרווח
אומר לעצמי , זה כנראה זה
גם את, כמוני יודעת
עוד שנים נישאר כאן עד שנפליג למקום אחר

החלומות לא יעקפו אותנו
הם ייקחו אותנו ישר
מקומות חדשים, אנשים זרים
מישהו המציא את זה כבר לפנינו

ואני מתעורר מוקדם
כותב כמה מילים ושוכח
אחרי מספר ימים חוזר
לוקח את מה שיש בתחושה של החמצה

אני יודע , אין יותר מקום למילים
גם המשמעות מתה עם הזמן
מתעורר מוקדם , חושב על עוד שעה 
היום יתחיל, אני מקדים , את תאחרי רק במעט  


זה כמעט אמיתי הסיפור הזה, בכל זאת אני מתעורר מוקדם , כותב מילים ושוכח מיד 

יום שישי, 14 בפברואר 2014

הרגלים של הזמן

ומתוך הרגל של זמן
אוספים הרגלים שלא יעזבו אותנו
גם אחרי שניעלם מהעיניים
אחרי שייפרדו הידיים


מתוך הרגל של זמן
את שוב לוקחת את המובן מאליו
והופכת אותו לישן או מחודש
ואני מביט בך מהצד


מחכה שזה יתחיל אולי ייגמר
בינינו יש עוד קסם שאי אפשר לפשט
הלוואי והיינו יודעים למה אנחנו ראויים
הלוואי והיינו מוכנים לזה


אף אחד מאיתנו לא רוצה להיעלם
בחשכה הגדולה
אל תוך שדה סגור, להרגיש לבד
ומתוך הרגל של זמן , זה חוזר אלינו לאט


הלוואי והיינו יודעים למה אנחנו ראויים
הלוואי והיינו מוכנים לזה
לא נמוגים אל תוך תהייה
ששום דבר בעצם באמת לא קרה


קרבות באוויר, ושמיים נופלים
עמדנו דוממים מול הים המבהיל
בסופו של יום נשארנו לבד
לא ידענו למה אנחנו ראויים


רעיונות מילדות מלווים אותנו
פחדים אכזריים והרגלים אבודים
מתוך הרגל של זמן גם את עוד מאמינה
שמתישהו בבוקר הכל יישכח


עומד בחשכה הגדולה
שם באמצע העיר, בתוך הזמן הנעלם
מדמיין את פנינו קצת פחות רטובים
הלוואי והיינו יודעים למה אנחנו ראויים


אז בואי נתפתל, בואי נשכב
מחר כבר יהיה מאוחר לצאת לקרב
אנחנו ראויים להרבה יותר מזה
אבל אף פעם לא נדע למה


אולי אין לנו באמת ברירה,
רק להאמין בהרגלים של הזמן



ולפעמים עולה התהייה, האם אנחנו ראויים לכך, והאם אנחנו מודעים שאנחנו ראויים לכך 


יום שלישי, 11 בפברואר 2014

היסטוריה

תחנת המוניות התרוקנה מאנשים
כל הנהגים נסעו הביתה
עמדנו ליד השלט והבטנו על השמיים
לא ביקשנו שהם ייפלו
ידענו שבשבילנו הם לא ישנו דבר
אף אחד מאיתנו לא ניסה לעשות היסטוריה

יום אחד הפסקנו להביט לאחור
תמיד האמנו שבמקום אחר יש יותר
פתאום לא ידענו את הדרך חזרה
תחנת המוניות התרוקנה מאנשים
כל הנהגים נסעו הביתה
אף אחד מאיתנו לא ניסה לעשות היסטוריה

עוד לפני שידענו מה הזמן
השעון הקדים אותנו במעט
לא נותרו לנו מטבעות
גם לא דבר אחר להחזיק או לתת
יום אחד הפסקנו להביט לאחור
תמיד האמנו שבמקום אחר יש יותר

בלילה החשוך הקשבנו לצלילים
לא דמיינו את עצמנו אותו הדבר
לרגעים היינו רוצחים סידרתיים
ולפרקים ארוכים ילדים קטנים שמתביישים
אף אחד מאיתנו לא ניסה לעשות היסטוריה
תחנת המוניות נותרה ריקה

ואם היינו רוצים להאמין
משהו בוודאי היה מחזיק בנו
משהו היה שומר עלינו
וגם הלילה , כמו אז
אנחנו מתפתים להאמין שיום אחד יקומו השומרים
ייגנו עלינו מפני המחילות והוידויים הצפויים

תחנת המוניות נותרה ריקה
כל הנהגים נסעו הביתה
נשארנו לבד ליד השלט המואר
הבטנו על השמיים
הם לא ייפלו בשבילנו
הם אפילו לא היו קרובים לזה

אנחנו לא ניסינו לעשות היסטוריה  


אנחנו יודעים מי אנחנו, לא זקוקים לתווית או הוכחה. 
אנחנו לא מנסים לעשות היסטוריה, לא מבקשים שהשמיים יפלו בשבילנו 

יום שני, 10 בפברואר 2014

פעמונים

את יכולה לשמוע את הצלילים
הם מגיעים אלינו בין רעשי המכונות
פעם לא היינו מסוגלים לשמוע
פעם לא היינו מוכנים להם אבל היום

תקשיבי לפעמונים כשהם שמצלצלים
נלך בעקבותם
שני נוודים שאיבדו את ביתם
נלך בחשכה הגדולה , בזמן השטפון הגדול

הם יסמנו לנו את הדרך
אנחנו נשכח את ההצעות שקיבלנו
ונמשיך להתפתות לסימנים שמחזיקים אותנו חיים
והפעמונים ימשיכו לצלצל

את יכולה לשמוע את הצלילים
הם עדיין מצליחים להתנגן
גם כשחלונות סגורים, וכשאנחנו דוממים
אנחנו לא צריכים לצאת החוצה לנסות

תקשיבי לפעמונים כשהם מצלצלים
נלך בעקבותם
כמו שני נוודים שאיבדו את ביתם
נלך בחשכה הגדולה , בזמן השטפון הגדול

אל תאמיני, לא , אל תאמיני לנביאים של אתמול
סוכני עתידות, וכל היתר
הם יעטפו אותך בברזלים
יאכילו אותך בועות שיתפוצצו בתוכך

הקהל לא חשוב גם לא הבמה
אין חשיבות לטון ולקול שמפר את הדממה
רק תקשיבי לצלילים,
הם מגיעים מלמטה ועוצרים בקומה שלנו

הם מגיעים ואנחנו הולכים איתם
לאן שאנחנו רוצים להגיע
לא, אנחנו לא נצטרך את האלימות הזאת
הרי התכוננו כל החיים לרגע הזה

כשהפעמונים יצלצלו בשבילנו
יסירו מעלינו את המסכה ויאפשרו לנו להיות חיים
הצלילים ילוו אותנו מהמיטה, דרך הסלון אל המטבח
בעיניים פקוחות, ידיים פרושות, בחשכה ובדממה


הצלילים מלווים אותנו, מלמטה עד למעלה, ברעש של פעמונים או בכל צורה אחרת

יום שבת, 8 בפברואר 2014

בגידות

בין העבודה לשעות הריקות
הבגידות מתגלות לאט
פנים נאבדות בחשכה
ידיים מאבדות שליטה

ויש סימנים של גאווה מתפוררת
ליד החלון,
איפה שפעם היו עציצים
במקום שחשבנו לגדל ילדים

בין העבודה לשעות המתות
הבגידות נשלפות לאט
מסיפורים , משתיקות ארוכות
ליד השיש, במטבח המלוכלך

ולך אין לאן לברוח
ולי אין מה לעשות
כל אחד אוהב את השני
בדרך שלו, בכיוון קצת אחר

מחכים אחד לשני
עד שזה יתבהר
ושוב אפשר לצאת החוצה
בלי להתבלבל

בין העבודה לשעות המתות שלנו
מישהו מאיתנו בטח צודק
בין הימים הארוכים לעצבות
עוד אפשר להאמין שזה ייגמר


לא בגידה פיזית, לא בגידה נפשית, רק בגידה של הזמן בך ובי 


יום שישי, 7 בפברואר 2014

גן עדן

בואי ננסה להגיע אל גן עדן
לא נדבר רק אם יהיה לנו משהו טוב להגיד
הגלים לא ישטפו אותנו לחינם
אפשר לחיות על חטאים , בלי למות מזה

הסיפור שלנו מתחיל באותה נקודה
והוא נגמר באותו צד
בלי תגובה, אין לנו אפשרות לשנות דבר
הרי אף אחד לא יאמין לנו

אז בואי ננסה להגיע אל גן עדן
ניקח את הפנייה הבאה, נעמוד מול השלטים
לא נצחק בקול רם, אם לא תהיה לנו ברירה
גם אצלנו הגדרות נתלשות בזמן האחרון

הסיפור שלנו רחוק מהגבולות
מקווה שאת יודעת לאן ללכת
אני חושב שאני לא בודד היום
כן, אני לא מתאהב יותר בעצב

בואי ננסה להגיע לגן עדן
כשירד גשם, ואף אחד לא ישים לב
נתחבא, נתחפר , בזחילה נחצה את הגדר
אני אמצא את עצמי זרוק ואותך משוטטת מעלי בחלל

השמש תזרח מעלינו
כשבעינינו רק העיר
מבקשת מאיתנו סליחה וממשיכה
בואי ננסה להגיע אל גן עדן

אני לא צריך יותר דבר
לא זקוק למגע, מבטים של זרים
בואי נתכנס אל תוך עצמנו כמו שני פחדנים
אנחנו לא חייבים להסתנוור מכל דבר

בתנועה מהירה נקום מהמושבים
הכרוז יכריז שהגענו
אנחנו צריכים לדעת באיזו תחנה לרדת
בואי ננסה להגיע לגן עדן עכשיו


ואולי בכל זאת קיים גן עדן? אם ננסה אולי נספיק להגיע אליו 

מנצחים ומפסידים

בסוף נצטרך להודות
לא אנחנו מנצחים
מישהו אחר זוכה בפרס הגדול
ואנחנו נשארים מחוץ לדלת
נשענים על הקיר בתחושה של החמצה

בסוף נצטרך להודות
הרי זה עולם של מנצחים ומפסידים
אנחנו נמצאים בצד השני של המתרס
מדי פעם זוכים להצצה חטופה מעבר לגדר
לא עוצמים עיניים , מתפללים שזה לא יברח לנו

חולפים על פני מחסומים
עוברים בגשרים אל הצד השני
משאירים מאחורינו לכלוך ופחדים ישנים
בסוף גם אנחנו נצטרך להודות
לא אנחנו מנצחים

יש סימנים על הכביש , על הקירות ברחובות
שלטים מהבהבים , ומחסומים מול הבתים
מישהו אחר לוקח את הפרס
מביט עלינו מהצד, כמו על משחק
אנחנו יכולים להישען על הקירות בתחושה של החמצה

נוסעים לאט, מפחדים לטעות
החטאנו את כל המטרות
ונשארנו עם שק של חצים על הגב
אצלנו בחיים אין הזדמנות שנייה
בסוף נצטרך להודות , לא אנחנו מנצחים

יושבים בסוף היום על המדרגות
צופים אל הרחוב ומחפשים לאן ללכת
כאן עוברים כולם, אלה שאיתנו
ואלה שלעולם לא נדע לאן הם הולכים
גם הם מודים בשתיקה , לא הם מנצחים

מישהו אחר לוקח את הפרס
משאיר אותו אצלו ומחכה שיתנו לו עוד קצת
לנו לא נותר דבר מכל זה
לא מבקשים , לא מצפים למשהו אחר
בסוף גם אנחנו מודים

זה עולם של מנצחים ומפסידים
ואנחנו נמצאים בצד השני של המתרס
זוכים להצצה חטופה מעבר לגדר
דואגים לא לעצום עיניים
לא רוצים שזה ייעלם לנו


ספרינגסטין פעם כתב שזה עולם של מנצחים ומפסידים ואסור להיתפס בצד הלא נכון 
אנחנו לומדים כל יום שאנחנו בצד הלא נכון,  רק מבקשים לא להודות בכך