הפסקול של ילדותנו הפסיק לנגן

יש אמנים שעצם נוכחותם בחיינו מסמלת משהו שהוא גדול מסך האומנות שלהם, זה נכון אם הם ואומנותם נמצאים שם כל הזמן וזה נכון אם הם נוכחים נפקדים בחיינו, פה שיר, שם שיר, היצירה שלהם היא חלק בלתי נפרד מחיינו אבל היא הרבה יותר מזה.

אני כותב את זה על רקע מותו של אריק איינשטין והצער הרב שזה גרם לנו. אבל אני לא אדבר על האיש וגם לא היצירה שלנו, אלא על משהו הרבה יותר אישי שמקשר בין יצירותיו, מותו והתחושה הפנימית איתה אני מסתובב מאז לכתו. אני מדבר על הזמן, או יותר נכון על הזקנה.

בני שלושים ומעלה שגדלו על אריק, אריק של כמו גדולים , הייתי פעם ילד, כבלים, ואת ימי נעוריהם העבירו בהאזנה ללא הפסקה לשבלול, פלסטלינה, בצפייה במציצים, וידעו להכיר כל שיר של אריק, משירי החלונות הגבוהים ועד גיטרה וכינור עם שלום במוסקט, חשו השבוע שאחד האמנים הבולטים ששרו את פסקול חייהם עזב אותנו, אך לא רק הוא עזב, אלא תקופה שלמה. כמו באה בפעם האחרונה, להגיד שלום, תודה , ולהמשיך הלאה. ילדות שמה.

עזבו ארץ ישראל היפה שכולם מתגעגעים אליה ואולי מעולם לא היתה, עזבו בן אדם צנוע ברמות שלא יתואר , מצחיק בטירוף ואמן ברמה משלו, עזבו גם יצירות מופת הרי הן ימשיכו להתנגן הרבה אחרי שגם אנחנו נחזיר ציוד. זה משהו אישי ועמוק יותר, משהו שמסמל את הימים בהם הרשנו לעצמנו להישאר במיטה ולא לקום, הימים שהרשנו לעצמנו לקום בבוקר בשבת לתחושה שלא קיימת בשום מקום אחר, תחושה שכמו ביקשה לומר  כאן יש ביטחון, כאן אתם מוגנים. אז נכון, הדור שלי סיים צבא, חלקו עשה אותו במארבים אי שם במקום הכי רחוק מתחושת ביטחון או משהו שמזכיר חווית ילדות, חלקנו נשואים עם ילדים, אבל עכשיו כשאריק מת , הילדות באה לומר, זהו נגמר, השריד האחרון נעלם.

לא אשקר , מותו של אריק העציב אותי באופן שכמעט אף פעם לא הרגשתי כשמת אדם שהיה רחוק ממני אבל זה בגלל שהוא היה כל כך קרוב. אני אשכרה בכיתי, כי זה היה פסקול שאיפה שהוא בראשי חשבתי שלעולם לא יפסיק לנגן. עכשיו הוא חדל. אני אחזור עוד לאלבומים הישנים, לשירים שליוו אותי בימי שבת בבוקר , או בערבים אחרי העבודה, אחזור לכבלים ולהייתי פעם ילד, אחזור גם למציצים , בוודאי אזכור דיאלוג אחד או שניים. אבל זה נגמר. הילדות נגמרה . כל פסקול שמתנגן או יתנגן עכשיו מיועד לתקופה אחרת, לזמן אחר. 

הרצון להצליח או הפחד מהכישלון?

מה יותר מדרבן, הפחד מכישלון או הרצון להצליח? הרצון להיות שם כשה קורה או הפחד לגלות דלת נעולה? זו לא שאלה מאמן אישי , רוחני או איך שקוראים לזה היום, זו השאלה האמיתית בכתיבה ובכלל.


מלבד כתיבה אני עושה עוד הרבה דברים בחיים, לימודים, ריצה, עבודה, זוגיות. אם אני מסתכל רק על הכתיבה ועל האתר, מבנייתו ועד תפעולו היומיומי, אז יותר מהרצון להצליח, מה שמלווה אותי זה החשש להיכשל. החשש הזה לקום בבוקר ולגלות שאני נמצא אי שם מאחור. ההתמודדות עם הכישלון היא הרבה יותר משמעותית מאשר החיים עם ההצלחה.


אני קם כל בוקר מוקדם, לפני שאני יוצא לכיוון הרכבת בשביל להגיע לעבודה אני יושב על האתר. ברור לי שזה לא ישנה לאיש, מה עוד שבסך הכל נכנסים לאתר בין 5 ל-10 גולשים ביום, ככה שזה לא ממש משמעותי אם אוסיף שירים או לא. המחשבה שאני לא עושה את זה, תטריד אותי. המחשבה שאני מעדיף את הנוחות בלא לעשות כלום מפריעה לי. זו הסיבה שגם בימי שישי ושבת אני עושה את זה, באופן עקבי, בלי הנחות.


בלא מעט משיריי אני מתאר עבודה קשה,שירים שעוסקים בעבודה פיזית, מנטאלית או רגשית. אני מאמין שזו הדרך להצליח גם אם לעיתים נדמה שזה לא מוביל לשום מקום, גם אם בדרך סופגים כאבים. אני מאמין שהגישה הנכונה בסופו של דבר היא לא לתת לעצמך הנחות. ולא זה לא מסר לעולם ולא טיפ לחיים נכונים, זו רק מחשבה שעולה לנייר.


אני זוכר שפעם שמעתי שיש אמנים שיושבים בשעות מסוימים וכותבים, מעבר לכך הם לא עושים דבר. אני לא מאמין בגישה הזו, אני חושב שצריך לכתוב כל הזמן שיש מה. אך בזמן האחרון אני מבין את המשמעות של להושיב את עצמך ולכתוב. אחרת החיים לוקחים אותנו למקומות מסוימים ואז אנחנו נאבד את זה, לא את היכולת כמו את הרגע, את המילים , את הנהר הזה בתוכו אנחנו נסחפים בשביל לכתוב.

זה לא הפחד מכישלון כמו הפחד לא לעשות כלום, הפאסיביות של הכתיבה. אז אני כותב , ועובד על האתר, ועושה עוד מיליון דברים, כי בסופו של דבר, האופציה השנייה היא להיעלם, להינמק, ואת המחיר של זה אני לא מוכן לשלם.

תגיד לי מי אתה ואגיד לך מי שירך

את הפוסט הנוכחי, אפתח בסיפור קצת אחר, לפני כמה שנים ראיתי פרק בסדרה "הבית הלבן" היה שם קטע בו  האחד מהיועצים של הנשיא הדמוקרטי לא הבין כיצד איש קונגרס הומוסקסואל יכול להשתייך למפלגה הרפובליקאית. התשובה של הקונגרסמן היתה, העובדה שאני הומוסקסואל איננה מגדירה אותי, בהגדרות שלי אני רפובליקאי. 

למה אני כותב את זה? כי הרבה פעמים עולה בי תהייה, האם ההגדרות שלנו , הן האופן בו החיים הגדירו לנו מי אנחנו (דת, לאום, מין, נטייה מינית) או הגדרות שאספנו במהלך החיים (דעות פוליטיות), צריכות להכתיב את מה שאנחנו עושים ואת הדרך שאנחנו עושים את זה, אם ניקח למשל את התחום עליו אנחנו מדברים, האם זה אמור להשפיע על הכתיבה שלנו. האם זה אומר שאנחנו גם צריכים לכתוב על זה, או שאנחנו יכולים לברוח מזה. 

ישנן לא מעט דוגמאות כיצד אנשים כתבו על ההגדרות שלהם את עצמם, למרות שבחלק מהמקרים זה לקח זמן עד שזה יצא , לא תמיד היה באופן מלא, ובחלק מהמקרים זה עם השאיר ריח של זיוף,. הדוגמאות הטובות לאופן בו הגדרות הכתיבו טקסטים הן במקרים של עברי לידר וקורין אלאל אחרי שיצאו מהארון, הם לא פחדו לומר מי הם, להוביל את ההגדרה שלהם אל הבמה ולכתוב מתוכה. לעומתם יש אמנים שגם אם הם יצאו מהארון בראיונות שונים או סרטים, עדיין הם בוחרים שלא לכתוב על זה ומבחינתם אולי, לא להפוך את ההגדרה שלהם לחזות הכל. דוגמאות אחרות באות מעולמות אחרים, אפשר לראות את זה בצורות שונות בטקסטים של קובי אוז שלא מפחד לשיר על  מוצאו (בניגוד אגב ,לכל האמנים הים תיכוניים שבורחים מזה), אמני ראפ (לדוגמא , פאבליק אנאמי, טופאק) שלקחו את הגדרת הצבע שלהם ולא חששו לשיר עליו, זמרות שלקחו את הנשיות שלהן ולא פחדו לבטא אותה על הבמה, אם תרצו אפילו יהודה  פוליקר באלבומו "אפר ואבק" לא חשש להוציא להגדיר את עצמו כדור שני לשואה , באחד האלבומים החשובים ביותר במוזיקה הישראלית. 

בעיניי, כפי שאתם בווודאי כבר יודעים , הדוגמא הטובה ביותר לאופן שבו אדם לקח את ההגדרה של מיהו וכתב עליה בצורה הישירה והאמינה ביותר,  היא גבריאל בלחסן, שלא חשש לכתוב על המחלה שלו. הוא לא ברח ממנה ולא ניסה להגדיר את עצמו אחרת. הוא גם לא המציא לעצמו הגדרות חדשות. 

לעומתם,  אפשר למצוא שורה של אמנים שמאוד חוששים לעמוד מאחורי ההגדרות שלהם עצמם, אלה מגדירים את עצמם אחרת או נמנעים מכל הגדרה. שתי דוגמאות לכך הן נשים שמפחדות לשיר מעמדה של כוח, אני אסתכן ואומר שהשיר חגיגה של שרית חדד הוא דוגמא טובה לכך (אלא אם מדובר באירוניה מצידה...) בין היתר מופיע שם הביטוי "אומרים שבעל זה אושר" דבר שספק אם אישה פמיניסטית תגיד את זה במאה ה-21. דוגמא אחרת היא של זמרים שבראיונות מודים שההגדרה הפוליטית שלהם היא שמאל והם נגד הכיבוש, אך לעולם הם לא יתבטאו כך בשירים שלהם.  לפני מספר שנים במסגרת לימודיי עשיתי עבודה שחקר את השפעת הסכסוך הישראלי-פלשתיני על המוזיקה הישראלית ושירי המחאה. את העבודה פתחתי בכך שבעצרת למען השלום שבסופה נרצח רה"מ יצחק רבין, השתתפו מספר אמנים מועט ביותר וכמעט אף אחד מהם לא היה  מהשורה הראשונה. לעומת זאת בעצרת הזיכרון שבוע לאחר מכן, כבר השתתפו כל האמנים הגדולים בישראל.  אחת המסקנות שעלתה בזמן העבודה היא, שיש מעט מאוד שירי מחאה נגד הכיבוש ורוב מי ששר אותם,  חדל לעשות זאת אחרי שיר אחד... 

אני בדעה שלבני אדם יש כמה הגדרות, תגיות איתן הוא הולך ועליו להתגאות בכך. אין זו בושה לשיר על דעות פוליטיות, נטיות מיניות, מחלות, ילדות קשה ועוד. בסופו של דבר זו מטרתה של אומנות.  לכתוב על מי שאתה ומה שאתה. לא לפחד להציף דברים, כי בסופו של דבר כמה אפשר לכתוב על ההוא שאוהב את ההיא?

אכן אקס פקטור?

לאחרונה פרץ ויכוח בתקשורת וברשתות חברתיות, על פשר השתתפותו של רמי פורטיס בתוכנית הריאליטי המוזיקלית, אקס פקטור בערוץ 2. הוויכוח ניצת בין מי שאוהב וזוכר את פורטיס המשוגע זה שאחד משיריו הראשונים היה "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", עוד מהימים בהם הטלוויזיה בישראל היתה שחור לבן והכילה ערוץ 1 בלבד, לבין חובבי הריאליטי שסבורים שתוכניות מסוג זה הן אכן תרבות ועוד סוגה עלית שלה. 

לפני שאחווה את דעתי, שני וידויים קטנים הראשון, אני מאוד אוהב את פורטיס הישן, כלומר זה של פלונטר, סיפורים מהקופסא (אחת הקלטות הראשונות שקניתי בחיי) ו-1900, כמובן פורטיס של מינימל קומפט, וגם דברים מאוחרים שלו. שנית, אני לא סובל תוכניות ריאליטי מכל סוג שהוא. אני חושב שהקשר ביניהן לבין המציאות קלושה, הקשר ביניהן לבין תרבות אפסית, ולרוב הן מבטאות הוכחה לרדידות האנושית, לתאוות הבצע של המשתתפים שמוכנים לעשות הכל כדי להרוויח כסף, מציצנות, חוסר מקוריות של היוצרים שלהן, ובעיקר לתחושה שכאן החזק שולט ולחלש אין מקום.

אחרי כל מה שאמרתי, אני עדיין חצוי בדעתי לגבי במקרה של פורטיס ובמקרה של כל אמן אחר בתוכניות ריאליטי מוזיקליות. מצד אחד, הצד שמתנגד להשתתפות הזאת, יש בה כמין הוכחה שאמנים לא מכירים בערך המוזיקה שהם יוצרים, ולכן מעדיפים להתעסק עם דברים מסביב. יותר מזה יש בכך הוכחה עד כמה אמנים נכנעים למיינסטרים המסחרי ושוכחים את המקום של המוזיקה כדבר מקורי, ייחודי, שמה שחשוב בה זו המוזיקה והיצירה ולא הפרסום בפריים טיים. אגב נקודה זו מבליטה דווקא את מי שלא נכנע לשיטה ולכללי המשחק, אחד מהם הוא חברו של פורטיס, ברי. 

אני מאמין שאמן צריך לעשות אומנות, לא להתעסק בדברים אחרים. שלשמם יש מקצועות אחרים (ובמדינתנו הומצאו עבורם אנשים מיוחדים שיבצעו אותם דוגמא דוגמנים ופליטי ריאליטי). 

כאן אני מגיע לצד השני של המשוואה ואתחיל מהמקום בו סיימתי. ברור לכל שפורטיס לא עשה את זה בשביל פרסום אבל אם הוא יזכה בילד אחד שייחשף אליו , ישמע את המוזיקה שלו ויחליט לנגן כמוהו, הוא עשה את שלו ואולי אנחנו הרווחנו מוזיקאי מקורי בעתיד. האם אני מאמין שזה יקרה? לא ממש, אבל אפשרי. 

לצד זה של המשוואה נוספים שתי נקודות נוספות, הראשונה, גם אמן צריך להרוויח וסביר להניח שבשביל להרוויח כמו שפורטיס מרוויח באקס פקטור, הוא יצטרך לסגור עשרים או שלושים שנה של הופעות בזאפה. אי אפשר בשם האומנות הגבוהה והטובה לומר לאמן, אל תרוויח ויותר מזה , תדחה כל אפשרות להרוויח. לפעמים הכסף שנכנס בשם אותה אומנות מיינסטרים מאפשרת לעשות אומנות מקורית וייחודית בנוחות כלכלית. 

הנקודה השנייה היא שיש שני סוגים של אמנים בריאליטי. אלו שקופצים מתוכנית לתוכנית ומוותרים על האומנות שלהם בשם הפרסום, אליו הם משתעבדים וכמהים. מבחינתם להופיע בכל תוכנית בטלוויזיה רק בשביל שיראו אותם. לעומתם יש אמנים שיבחרו להופיע רק בתוכניות ריאליטי מוזיקליות, מתוך אמונה שהם אכן עוזרים לפרטים להגשים את החלום להיות מוזיקאים , ולמוזיקה הישראלית ליהנות מכוחות חדשים בשוק. אומנם אני מתקשה להאמין שזה עוזר (לראיה, מלבד 5-6 פליטי כוכב נולד, אף אחד בלמעלה מעשור לא הפך להיות אמן משמעותי וחשוב). מבחינה זו, פורטיס צודק בהליכתו לאקס פקטור ואין שום סיבה לבקר אותו על כך.  

לסיכום, כל עוד הוא לא בוחר להופיע ב"רווק" או באיזה תוכנית רדודה אחרת, אפשר לעשות הנחה שפורטיס עושה את זה מטעמים נכונים.

כתיבה על אוטומט

לפעמים אני מביט באנשים שנמצאים בעסק שלהם הרבה זמן ואני תוהה אם הם אוהבים את מה שהם עושים או פשוט עושים את זה על אוטומט כי הם לא יודעים לעשות משהו אחר. היום זה כבר לא כל כך ברור, הרי קריירה שנייה, שלישית ורביעית היא דבר שכיח. ובכל זאת, יש מי שעושים שלושים שנה אותו דבר, הם באמת נהנים מזה? 

אני מתעסק בזה , לא רק בגלל שאני באמצע שנות השלושים שלי ותוהה אם מתישהו אמצא משהו שאוכל לעשות עשרים-שלושים שנה בלי להשתעמם ולהפסיק לאהוב, אלא גם בעיקר בגלל התחושה שמלבד האדם זה תלוי לא מעט במקצוע או בתחביב שהוא בוחר לעצמו. ואולי בכלל אני מנסה לשכנע את עצמי שזה ככה. 

אחד הספורטאים האהובים עלי היה דורון שפר, במיוחד בזכות העובדה שהוא כינס יום אחד מסיבת עיתונאים והודה שהלב הורה לו להפסיק לשחק כדורסל והוא הולך אחרי הלב. כמה ספורטאים שנמצאים במקום בו שפר היה יכולים לומר את זה? רובם מושכים את הקריירה שלהם עד הסוף המר או עד הפציעה שמכריחה אותם לפרוש. למזלם של ספורטאים אין להם ברירה אלא יום אחד לעבור קריירה. ההחלטה נעשית בשבילם. 

מוזיקאים, שחקנים בדרך כלל ממשיכים להופיע או לפחות להוציא דברים לאור כל עוד הקהל רוצה אותם ולפעמים אפילו מעבר. לא פעם שואלים זמרים עד מתי הם יופיעו והתשובה שלהם מתחלקת לשניים, יש מי שעונה , עד שהקהל לא ירצה לראות אותי, ויש מי שעונה, מה אני עוד יודע לעשות. התשובה הראשונה מוכיחה את אהבתם למקצוע, השנייה גורמת לחשוב שהם לא באמת אוהבים את המקצוע, פשוט אין להם ברירה. בדומה לאותם פקידים או בעלי עסקים, שמסתכלים עליהם מהצד ורואים את הייאוש על פניהם, הם כבר לא יכולים למצוא מקצוע אחר. 

לפעמים אני מתיישב לכתוב ובתחושה שלי , אני עושה את זה על אוטומט. כאילו מכריח את עצמי, חשש שאם לא אכתוב אשכח איך לעשות את זה ומה אעשה אז? אני לא יודע לעשות משהו אחר בצורה כזו. אבל לפעמים זה כמו ריצה, אני מגיע לשיא פעם אחת, וחושש שבפעם הבאה לא אוכל לשבור את השיא, אז אני רץ יותר מהר או יותר זמן רק בשביל להוכיח לעצמי שאני מסוגל. 

אז כן, אני כותב שירים כל הזמן, כי אני אוהב את זה ומפחד שיום אחד לא אדע איך לעשות את זה, או שיום אחד אתעורר ואגלה שאין לי את החשק ואני עושה את זה על אוטומט. לשמחתי, החשק לעולם לא נגמר. כתיבה היא לא כמו כל מקצוע, זה חיידק, מחלה, כל עוד יש מחשבות, דמיון, תחושות ורגשות, היא תהיה שם. 

זו כנראה אחת הסיבות שכמות הפורשים מרצון מהתחום של מוזיקה וכתיבה היא כנראה הנמוכה ביותר מבין כל המקצועות. יש דמויות שלא עובדות בתחום כי הקהל לא מתעניין בהן, אבל הם היו מתים להישאר על הגלגל. כמה אמנים הפסיקו לגמרי להופיע, לשיר, לנגן, לכתוב? יש מי שהפסיק להופיע אבל הוא לא הפסיק לשיר ולהקליט. כי אומנות זה לא כמו כל תחום. במובן מסוים זה דומה לספורט רק בלי ההגבלה הפיזית. תסתכלו, אפילו מפוליטיקה אנשים פורשים.

18 שנה אחרי

בחייו של אדם עוברים לא מעט אירועים שיכולים להשפיע עליו, על התנהגותו , תכונותיו, אורחות חייו, ואם הוא כותב אז בוודאי על כתיבתו. לתת לאירועים אישיים להשפיע על חיינו זה קל, כמעט בלתי נמנע. אני עושה את זה לעיתים קרובות. לראייה כל הטקסטים שנכתבו בהשפעת הניתוחים והאשפוזים, מערכת יחסים עם בת זוגתי, הוריי, חבריי, תחביבים שלי ואפילו דברים מקריים. 

לתת לאירועים חיצוניים להשפיע עלינו, זו כבר חצי אומנות. 

לא אשקר אם אומר שרצח רבין היה האירוע חיצוני שהשפיע עלי יותר מכל אירוע אחר. אולי זה בגלל שנולדתי כמה שנים אחרי מלחמת יום כיפור אז היא הצליחה להשפיע עלי, הייתי ילד קטן במלחמת לבנון הראשונה וקצת פחות קטן ובכל זאת קטן בתקופת האינתיפאדה הראשונה. ברצח רבין פשוט הייתי בגיל המתאים. בן 16. גם היום, כשחלפו 18 שנה, אני זוכר כל פרט מאותו ערב , מהבוקר שאחרי, ועד ימים ספורים אחרי האירוע. לזה כנראה התכוונו המשוררים כשהם אמרו, תמיד נזכור איפה היינו באותו יום. 

למה אני חוזר על זה עכשיו ? השבוע העליתי טקסט שנקרא "פיגוע" שמספר על תחושות על הרצח כמה שנים אחרי, כתבתי את הטקסט בעקבות אמירה על עיתונאי בשם שאול ביבי, שטען שאנחנו נעים כמו בפיגוע מאז הרצח. לא הבנתי למה הכוונה שלו אבל זה פשוט נשמע לי נכון. אז ישבתי בתאילנד באיזה גסט האוס, כן אני יודע שזה נשמע מוזר שדווקא שם זה קרה, וכתבתי את הטקסט. אני לא מחפש להכניס את עצמי לאירוע אבל יש דברים שאתה לא יכול להניח להם. גם 18 שנה אחרי, ולמרות שעברנו אינספור דברים, הם עדיין אוחזים בך.

את הטקסט ההוא כתבתי בתחושה שלא למדנו כלום, מאז זה לא השתנה. לא מדובר על רצח פוליטי קרוב, אלא על משהו רחב יותר. תחושה בלתי נגמרת שאם נצעק חזק יותר נצליח, אם נרים יד ננצח, אסור לנו לפספס את המקום שלנו, אחרת נידחק ונידחה. אנחנו כבר לא בני אדם, אין בנו את הערכים ואת היכולת לעמוד מול עצמנו חזקים מכל מה שלמדנו , מכל מה שידענו להיות. בגדול זה לא מעט אם נצליח קצת. 

בלא מעט מהטקסטים שלי , אני מנסה לעמוד על הנקודה הזאת. היכולת להבחין בינינו לבין עצמנו, בין מי שאנחנו רואים במראה למי שאנחנו מציגים כלפי חוץ. אני זוכר את הרצח כמו את הבוקר של הרצח, כי היה ברור שזו היתה התפוצצות, שנים שבעבעו , מאז נדמה שאיש לא מנסה לחזור לאחור ולומר, אולי נוכל לעמוד מול עצמנו ולשנות את פנינו. בטקסטים זה קל, לכתוב בלי הפסקה על מקומות רחוקים, חמלה וגאולה, חטאים בלתי פוסקים ועונש אחד גדול. כמה מזה אנחנו מרגישים ביום יום? זה הפיגוע עליו אני כותב. על התחושה הבלתי נגמרת, שמותר לנו להרגיש ככה, יום אחד נשתמש בזכות הזאת. לעזאזל , הזכות הזאת כל כך גדולה שאנחנו לא מפסיקים להיאחז בה כמו מצאנו שלל גדול. 

בבוקר של הרצח , חבר יקר אמר לי שהוא מתבייש, באותו יום מאוחר יותר, מישהו טען שחבל שרצחו את רבין ולא את פרס. בדרך לירושלים לחלוק כבוד אחרון, אנשים צחקו על דברים שונים. זה הפיגוע האמיתי. חוסר הבנה של המציאות, טקסטים לא מספיקים. זה האירוע החיצוני שהשפיע עלי. מאז הכל נראה לי הגיוני יותר, במיוחד אם הוא מלווה באלימות.

איך מגיעים לכל יצירה מכל יצירה

לפני כמה שבועות סיפרתי כאן על פרויקט מילות חיפוש , פרויקט שנועד לעזור לגולשים באתר למצוא יצירות בצורה פשוטה וקלה דרך ביטויים שונים שמופיעים ביצירות השונות, שירים וסיפורים. מלבד העובדה שהפרויקט מאפשר למצוא יצירות בקלות, יש לו מטרה נוספת וזה ליצור מעגלים של קשרים בין היצירות השונות. 

לפני שאסביר כיצד זה עובד וכיצד עובדים מעגלים נוספים בין קשרים, אני רוצה להסביר נקודה שקשורה לקידום אתרים, נקודה מקצועית. אחת הדרכים של גוגל לבדוק את האיכות של האתרים היא לבחון כמה קישורים פנימיים יש באתר ובאיזו צורה. כלומר, האם העמודים באתר מקשרים ביניהם והאם יש היררכיה ברורה של קישורים ביניהם. זו הסיבה שתמצאו בעמוד מסוים קישור לעמוד מסוים אבל לא תמצאו קישור מאותו לעמוד שקישר אליו.  ככל שיש יותר קישורים פנימיים וככל שההיררכיה באתר ברורה ונכונה, אז האתר יותר איכותי. 

ועכשיו לעניינו. 

באתר שלי יש כמה מעגלים של קישורים, אני מסביר זאת על מנת שכל גולש שנכנס לאתר ידע בדיוק לאן הוא יכול להגיע מאיזה עמוד וכיצד. אם תרצו, זה מורה נבוכים לאתר. אעשה זאת בצורה פשוטה וברורה. בפוסט הבא אני מבטיח לחזור ולכתוב על כתיבה ולא על פרטים טכניים. 

הצורה הפשוטה ביותר לתאר את מעגלי הקישורים היא לפשט את התהליך לשלוש מעגלים נפרדים. 

מעגל ראשון, קישורים ראשיים. בכל האתר יש סרגל בחלקו העליון והתחתון שמפנה לעמוד ראשי באתר, כך אפשר להגיע מעמוד שירים לעמוד ביוגרפיה בקליק אחד. 

המעגל השני, הוא מעגל תת פנימי. תנסו לתאר זאת כך, אם היה מדובר בעסק, אז העמוד הראשי שתיארתי קודם לכן הוא הבעלים, הקישורים בו הם מנהלי מחלקות, המעגל השני מתייחס למנהלי תחומים. בעמוד שירים מדובר על אותיות, חודשים ורשימה מלאה. בעמוד יצירות מהמכונה מדובר על אותיות ורשימה מלאה, בעמוד סיפורים אני מדבר על אותיות (בעתיד זה יכלול גם רשימה מלאה). אתם בטח שואלים , לאן העלמתי את השירים, סיפורים ויצירות מהמכונה שנמצאים בעמוד הראשי, באותו מצב כמו אותיות, חודשים ורשימה מלאה? 

כאן אני מגיע למעגל השלישי, מעגל העובדים. החיילים הפשוטים. בלעדיהם כל העסק היה קורס אבל וכמו עובדים טובים הם נותנים את כל מה שהם יכולים ומעבר לכך. למעגל זה אני משייך את השירים, סיפורים, יצירות מהמכונה ותגיות. הערת אגב, השירים , והיצירות שנמצאות בעמוד הראשי הם המובחרים שביניהם וכל חודש מתחלפים, אבל עדיין הם עובדים ולא מנהלי מחלקות או מנהלי תחומים. לגבי הטענה שמילות החיפוש נמצאות באותה סיטואציה כמו היצירות, ובכן אנחנו מדברים על מחלקה מיוחדת ולכן הם מופיעים כך. 

מה עושים העובדים מבחינת קישורים? ובכן, הם המקשרים העיקריים. בכל יצירה, לא משנה שיר, סיפור או יצירת מהמכונה (ולמעשה גם פוסטים בבלוג למרות שבצורה מעט שונה של קישור מתוך הטקסט ולא באופן חיצוני), יש קישורים הן לעמוד הראשי, הן לאות של היצירה (במקרה של שירים גם לעמוד חודשים), הם מקושרים למילות החיפוש וכן לעמוד תגיות ראשי.  בצורה כזו ניתן להגיע מיצירה מסוימת, נגיד שיר,  דרך מילת חיפוש ליצירה אחרת שהיא סיפור, או דרך קליק לעמוד האות של היצירה, אל יצירות אחרות מאותה אות. 

אגב, מילות חיפוש מקשרות, הן לעמוד ראשי (שירים, סיפורים, יצירות מהמכונה, ביוגרפיה, חדשות, בלוג), הן ליצירות (בהן המילים מופיעות) ולמילות חיפוש שמופיעות ביצירות בהן מופיעה המילים. לכן באופן תיאורטי דרך מילות חיפוש ניתן להגיע לכל היצירות כמעט בלי להגיע בכלל לעמודים הראשיים באתר.

לסיכום, אני רוצה להראות בקצרה את הדרך שניתן לעבור באתר. אני אעשה את זה בעזרת סימני הפרדה שאחד מוביל לשני כמו חץ, תסלחו לי אם זה לא מסוגנן מספיק. 

עמוד ראשי ß שירים עמוד מרכזי ß שיר ß תגית 1 ß סיפור ß אות של סיפור ß סיפור 2 ß תגית 2 ß יצירה מהמכונה ß תגית 3 ß שיר 2 ß חודש של השיר ß שיר 3 ß תגית 4 ß בלוג ß שיר 4 (קישור פנימי) ß חודש של השיר 2 ß חודש הבא ß שיר 5 ß תגית 5 ß ביוגרפיה. 

אני מניח שהבנתם את הרעיון... אז תבואו לעשות את הסיבוב באתר.