בדידות של שגרה

שומע את הילדים מדברים, קללות בין המילים

לא מצליח להיזכר

מתי איבדתי אותם

מתי המשכתי לבדי בדרך הצפויה

לא יכול לעצור את עצמי בפתח השער  

זו בדידות של שגרה

היא מקשה עלי להבין איך אמור להיסגר המעגל

שומע את הילדים, לא מדבר, רק מתבונן, שום דבר לא חדש

פעם הם כמוני ופעם הם גדולים יוצר  

לוקח צעד לאחור, שוקל מילים

אי אפשר להילחם כל הזמן

הבדידות הזאת של השגרה, זורקת אותי למקומות אחרים

אני מתבונן, אחר כך תוהה

כמה קרוב עוד אפשר לגשת

הילדים צועדים באותו שביל

היום יש שם חלונות ראווה, השתקפות של פנים וגוף

שומע את הילדים, קללות ולחישות

מתי איבדתי אותם בעצם

אחרי לילה אחד, הכל פתאום מתנתק

אני מחפש דממת אלחוט

גם בראש, רצות לי מחשבות, שתיקה קרה

הכל מנותק, הכל שוקע

אני כבר לא יודע, איך יכול להרגיש אחרת

זו בדידות של שגרה, לא יכול לחזור לשם 

בדידות של שגרה, ימים חולפים והכל אותו דבר 

הולך וחוזר

לא מצליח להושיט את היד

לגעת בפנים, לעצור בצד

כל פעם התנועה מובילה אותי אל אותה נקודה

בכל פעם נדמה לי, שאני לא יודע מתי ואיך זה ייגמר

מנסה להפסיק אבל לא יכול

מסוגל ללכת אבל אין לי מקום אחר

בכל פעם המציאות עולה על כל דמיון

אני בטוח שאצליח, מתעורר ומגלה שנשארתי באותו מקום

לא יכול לדבר מול פנים דוממות

לא יכול להסביר את עצמי בלי ליפול

כמה פעמים אפשר לספור עד שלוש

לפני שהספירה הופכת לחלום בלהות

הולך וחוזר, חוזר והולך

מנסה לתפוס בזמן את מה שאני מרגיש

חושב שזה ישתנה, אבל לעולם לא

המילים משקרות, העיניים לא נעצמות

הסיפור הזה מאוד קצר

אני תמיד חושב בדמיוני שמשהו טוב יקרה

מתאר את עצמי תחת שמיים לבנים

כשאני מתעורר, מגלה ששוב אני נמצא בין אותם קירות, מתחת לאותם סדינים

מנסה להילחם בשדים

לצאת מתוך האבק אל עצמי

חוזר שוב ושוב אל אותה נקודה

הים תמיד מוכן לטביעה הבאה

זו תמיד אותה תחושה, היא לא נגמרת, לא נעלמת, רק הולכת וחוזרת